ענן הצ’ורו

הכל התחיל אחרי שבוע די נוראי בלה פז, בירת בוליביה.
בחורה בשם יעל, מהחדר שלי בהוסטל אמרה שהיא יוצאת מחר עם עוד כמה אנשים לטרק
הצ'ורו, ואם אני רוצה לבוא. אני מיד חשבתי כמה שזה מתאים לי לעוף כרגע מלה פז
ולצאת לטרק, מצד שני השעה כבר שתיים בצהריים וזה משאיר רק חצי יום להתכונן, שזה לא
הרבה, ובכלל לא ברור אם יש לי מקום באוהלים, ואוכל וזה. טוב נו, נזרום (טעות מספר
1!!!) רק בתשע בערב נפגשנו עם כל שאר החבר'ה, שעשו רושם אחלה (טעות שניה) ואמרו לי
שאכן אפשר להידחס באוהלים, וגם עם האוכל "נסתדר". סבבה, יוצאים מחר
לטרק. הטרק אמור להיות שלושה ימים (ככה אמרו לי), מסיימים ביום הירגעות בעיירה בשם
קורואיקו, חוזרים ללה פז ואז למחרת טיסה לרורהנבאקה יחד עם יעל וחברה שלה שלא
יוצאת איתנו לטרק. נשמע לי קצת לחוץ אבל אמרתי, שוב, נזרום, והזמנתי את הטיסה.

היום הראשון התחיל באות מבשר רעות כשנהג המונית מלה
פז סירב להעלות אותנו עד תחילת הטרק והותיר אותנו מיואשים בפני עליה של שעה וחצי
לגובה 4,800 מטר – כל מי שהיה בלה פז והתקשה לנשום בעליה במדרגות של הלובו מבין על
איזה יאוש אני מדברת. רק ב- 12:30 בצהריים התחלנו את הטרק, אבל החבר'ה שיצאתי איתם
התגלו מהר מאוד כאנשי "יהיה בסדר". "יהיה בסדר, לא חייבים להגיע
לקמפ בסוף היום, יש לנו אוהל, נסתדר, זה לא כאילו מקבלים שם כומתה". טוב.
באמת לא הגענו לקמפ בסוף היום, והקמנו את האוהלים בנקודה הכי סחופת רוחות בקורדיירה
ריאל – אבל מה, חוויה לא??? בשביל מה באנו לדרום אמריקה?! להנות?!?!?!?! בשלב הזה
גם גיליתי לחרדתי שלאף אחד מהאנשים שיצאתי איתם אין מפה או סיפור דרך, שניהם דברים
די הכרחיים כשיוצאים לטרק. מי שמכיר אותי או יצא איתי לטרק יודע שזה מאוד לא
אופייני לי לצאת בלי לבדוק את כל זה לפני. אני מאשימה את המצב הנפשי שלי ביום לפני
היציאה.

ביום השני התגלה גם שליעל יש בעיות ברכיים חמורות,
ובנוסף זהו הטרק השני שלה בדרום אמריקה (בראשון היא חזרה אחרי יומיים). כל רגליה
התמלאו יבלות וכאבו לפחות בעשר נקודות שונות ובחוסר ברירה היא החלה ללכת בקצב של צב
עם מחלת גבהים. רק בצהריים למחרת הגענו לקמפ שהיינו אמורים לישון בו ביום הראשון,
ובשלב הזה הבנתי שאין שום מצב בעולם לסיים את הטרק בשלושה ימים. בשל במחסור בסיפור
דרך, לא היה לנו מושג איפה נישן הלילה וכמה אנחנו רחוקים מהקמפ אם בכלל יש. בגלל
העובדה המצערת שאנחנו כבר לא בפטגוניה – שכחנו שפה השמש לא שוקעת בעשר בלילה אלא
בשש וחצי, מה שמקצר את היום משמעותית. היינו כבר שתי קבוצות של ישראלים ומיד
ציוותנו את יעל לעוד בן ובת שגם הם הלכו בקצב די איטי. מאז היום השני בצהריים לא
ראיתי אותם.

אני הצתוותתי לבחורה בשם עידית והלכנו ביחד. החבר'ה
המהירים היו מהירים יותר מאיתנו, האיטיים היו איטיים יותר מאיתנו, וכזכור אנחנו
ללא סיפור דרך או מפה, הולכות לנו במה שבשלב זה כבר הפך להיות ג'ונגל די צפוף כשכל
הזמן ברור לנו שעד שש וחצי חייבים להפסיק ללכת, כי ללכת בג'ונגל בחושך עם הבוץ העצים
והחיות זה לא סימפטי. בשש ועשרים פגשנו את החבר'ה איתם יצאתי. הם נשארו לחכות לנו
על צלע של איזה הר ואמרו לנו ששני האוהלים האחרים נמצאים בכפר למטה, עשרים דקות.
החלטנו שהם יישארו שם לחכות לחבר'ה של יעל (על אף העובדה שהיה ברור לנו שבקצב שלהם
אין מצב שיגיעו עד החושך) ואני ועידית המשכנו לכפר. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי
גם אותם.

בבוקר קמנו. עידית עלתה מהר לחבר'ה למעלה רק על מנת
לגלות שיעל והזוג לא הגיעו. הרגענו את עצמינו במחשבה שיש לזוג אוהל ואוכל ועל כן
הכל בסדר, הם כנראה פשוט חנו איפשהו כשהתחיל להחשיך. עד היום אין לי מושג אם הנחה
זו היתה נכונה. שלושת המהירים היו לחוצים לצאת ועל כן לא חיכו שעידית תרד מההר
והתחילו ללכת בלעדינו. אני כן חיכיתי לה וכך שוב מצאנו את עצמינו לבד. הפעם זכרתי
לשאול את המהירים מה יש בסיפור דרך (להם היה). בטפשותי לא ביקשתי להעתיק אותו. במהלך
היום זכרתי במעורפל שצריך להגיע בערב למקום בשם סנדוליני ושם לחנות. בנוסף זכרתי
במעורפל שעוד לילה כאן אומר שנסתם הגולל סופית על האופציה לסיים את הטרק בשלושה
ימים וכל הזין. לאחר שתי עליות של שעה כל אחת שבמהלכן התגלה שגם לעידית יש ברך
דפוקה, הבנו שיש מצב שלא נספיק להגיע לסנדוליני הזה עד החושך, שזה גרוע מאוד כי
האוהל נשאר אצל המהירים. היא התיישבה לבכות ואני קיללתי במרץ את כל מי שאי פעם אמר
שהצ'ורו זה טרק רק של ירידות. בארבע וחצי עברנו איזה כפרון עם קיוסק, ושאלנו את
הצ'ולה כמה זמן לסנדוליני. התשובה היתה שעתיים שבזמן בוליביאני זה יכול להיות בין
שעתיים לחמש שעות (אין להם שעון). טוב, אין מה לעשות. חייבים להדביק את החבר'ה
המהירים כי אצלם האוהלים והם בטוח חונים בסנדוליני. יאללה, דופקים קצב. שזה בעצם
קשה עד בלתי אפשרי כשאתה עם מוצ'ילות 15 קילו על הגב ובחורה עם ברך דפוקה. אבל
משום מה עדיין ניסינו. בחמש וחצי נכנסנו לתוך הענן שיורד על היונגאס כל יום באותה
שעה. ברבע לשש כבר התחלנו להילחץ ממש. בעשרה לשש התחיל לרדת גשם, ובשש האפשרות של
לילה לבד בג'ונגל בלי אוהל נראתה ריאלית מאוד. בשש ועשרה (עוד עשרים דקות חושך)
הגענו לכמה בקתות. זה זה!! זה חייב להיות זה! אבל אחרי כמה צעקות של "ירדן!!
ליאת!! ערן!!" הבנו שהמקום נטוש. אפילו לא איזה בוליביאני שיוכל להגיד לנו אם
זה כן או לא סנדוליני ואם לא האם סנדוליני קרוב. כזכור, אין לנו סיפור דרך ולא מפה
(ביזיון). צריך להחליט: יש מצב, אפילו די הגיוני, שסנדוליני ממש קרוב. שם נמצאים
החבר'ה עם האוהלים. אפשר לנסות להגיע לשם. מצד שני עוד עשרים דקות חושך. כאן יש
סככה, זה יספק לנו מחסה ובאין אוהל זו האופציה הכי טובה שלנו לשרוד את הלילה. אולי
עדיף להישאר כאן. מצד שני, אולי עדיף להחליט מהר כי כבר שש ורבע ועוד 15 דקות
בדיוק חושך. בסופו של דבר ההחלטה נפלה: נורית (זו אני) תלך בלי מוצ'ילה ועם פנס
לחפש את סנדוליני והחבר'ה עם האוהלים. עידית תישאר לשמור על המוצ'ילות. יאללה.

יצאתי לדרך חמושה במצב רוח רע ועל גבול הפאניקה.
המחשבה שעברה במוחי היא בעיקר למה זה מגיע לי. למה?! אני לא מאלה שיצאו לדרום
אמריקה לחפש הרפתקאות. אפילו צניחה חופשית לא עשיתי!! את דרך המוות באופניים לא
עשיתי!! את מסע המוות ברפסודות של שאול לא עשיתי. למה אני?? קפצתי על הבוליביאני
הראשון שעבר מולי (למעשה הוא לא ממש עבר מולי אני נאלצתי לפרוץ לו לבקתה אבל מצבים
קיצוניים דורשים פעולות קיצוניות). הוא הבטיח לי שסנדוליני זה חמש דקות מפה. חמש
דקות בזמן בוליביאני יכול להיות גם חמישים דקות אבל החלטתי להיות אופטימית. המשכתי
ללכת כשמצב הריאות (ענן + חושך) הולך ונהיה גרוע יותר, בדיוק חציתי איזה ביצה
כשעבר מולי עוד בוליביאני. "זה עשר דקות מפה" "מה עשר דקות?!?!?!
ההוא אמר לי חמש, ובכלל כבר שש עשרים וחמש". הייתי בדרך להגיד לו את כל זה
כששמתי לב בבעתה שהאיש מחזיק ביד סכין קצבים ענקית. "סניור!!!! בשביל מה
זה????" צעקתי. הוא ענה משהו בקצ'ואה (שזה השפה האינדיאנית שמדברים פה,
שהמילים המשותפות לה ולספרדית הן "סי" ו"נו"), ואני החלטתי
שעדיף להימלט מהמקום כמה שיותר מהר, בעיקר כי כבר שש עשרים ושמונה. כעבור בדיוק
שלוש דקות הגעתי לסנדוליני ומצאתי את החבר'ה, שבדיוק היו באמצע להאכיל את שאריות
הפסטה מארוחת הערב לכלבים. בישרתי להם שאני ועידית כנראה נישאר בסככה ההיא, כי אין
מצב להגיע לכאן בחושך עם מוצ'ילות, מה שעושה את כל הדרך שאני עשיתי כרגע די
מיותרת. הם שמחו בשמחתי והציעו לי פסטה. ויתרתי.

פצחתי במסע חזרה, הפעם בחושך באמת. בעודי הולכת לבד
בחושך היה לי זמן לעכל את העובדה שהאיש עם סכין הקצבים היה בדיוק בדרך לסככה שלנו
כשראיתי אותו, ולמעשה יש מצב שכשאני אגיע לשם אני אמצא את עידית בתור גופה מבותרת.
שמעתי רעש בשיחים אבל לא ייחסתי לזה חשיבות (בג'ונגל תמיד יש רעש בשיחים), בכל זאת
סובבתי את הראש הצידה באינסטינקט. אההההההההההההההההההה. עוד איש עם סכין קצבים.
"אולה!" צעקתי על מנת לשבור את הקרח. הוא התבלבל קצת ואני מיהרתי לברוח
משם. בהתקרבי לבקתה התקבלתי בצעקות "נורית! נורית". זאת היתה עידית
שנשארה לבד 40 דקות, מספיק זמן כדי לדמיין איך בטח החלקתי בבוץ באמצע הדרך ואני
משוועת לעזרה לבד באמצע הג'ונגל. הרגעתי אותה שהכל בסדר ומיד לאחר שסיימנו לבכות
(20 שניות) התחלנו לנסות לעכל את העובדה שאת הלילה הקרוב נבלה בסככה באמצע
הג'ונגל. לא עברו שלוש דקות ומי הופיע אם לא חברי עם סכין הקצבים (זה השני,
מהשיחים) והחל לפתוח את המנעול של הבקתה ליד הסככה שלנו. אולי סכין קצבים זה דבר
טבעי פה, הרגעתי את עצמי ומיד פניתי אליו "אדוני חי פה? לאדוני אכפת אם נישן
פה הלילה?" אדוני מיד חייך חיוך חסר שיניים, ובירר אם אני הבחורה שתקפה אותו
כשהיה בשיחים. הרגעתי אותו שאני ככה עם כולם, והוא מיד החל לנקש עשבים בסככה על
מנת שיהיה לנו יותר נוח לישון. "זה בסדר, זה בסדר" התחננו, אסירות תודה
שהוא לא קצץ אותנו לחתיכות בשלב זה. הסניור אמר משהו שנשמע כמו "יש גם מקום
בפנים, בואי לראות". באתי לראות והשתכנעתי שעדיף לישון בבקתה. סכין הקצבים
התבררה כמצ'טה, ציוד חובה אם אתה אינדיאני שחי ביונגאס. כמובן. טוב, מה אני אעשה
שלא ראיתי אף פעם מצ'טה. בתל אביב זה לא כזה נפוץ!!!

בשלב הזה הסיפור נהיה ארוך מדי, ולכן אני רק אומר
בקצרה שבילינו ערב נפלא בבקתה עם מקסימו (זה שמו של האדון) שהכין לנו תה (אנחנו
בתמורה נתנו לו חבילת עוגיות, שזה הקרבה גדולה מאוד בטרק!). הוא גם סיפר לנו המון
סיפורים שרק את חלקם הבנו (הקצ'ואה שלי עדיין חלשה), ואחר כך גם הצטלמנו למזכרת.
מה שכן בלילה ירד המון גשם ולחבר'ה נרטבו האוהלים. הא. למחרת סיימנו את הטרק שאינו
נגמר בערך בצהריים, ואני הייתי צריכה לחזור ללה פז בשביל לקחת את הטיסה הארורה
לרורנבאקה, מה שאומר שביליתי ארבע שעות בנסיעה באוטובוס מתפרק בדרך המוות, היה
נפלא. חזרתי ללה פז הרגע, אין לי מושג מה קורה עם השאר. אין לי מושג אם יעל חיה או
מתה, אבל היא אמורה להיות איתי על הטיסה מחר. בכל אופן, חסל סדר הזרימה הטפשית
הזאת. פעם הבאה יוצאים לטרק כמו שצריך, עם מפה מצפן סיפור דרך ובשש בבוקר. לילה טוב.


 מאת: נורית בניה