הפבלות של דרום ברזיל

פבלה
בסמטאות
בוציות או סלולות למחצה, ללא שם רחוב או מספר מציין, לצד בתי המגורים של העשירים
או בסמוך לקניון מפואר, תמיד תהיה סמטה שתוביל אותך פנימה לאזור שבו פיסות עץ
שונות משמשות קירות במקרה הטוב. במקרה הגרוע, מוצמדות פיסות בד יחדיו, כבדות מבוץ
שנצטבר עליהן ומדיפות ריח שתן כלבים או גברים ששתו לשכרה ו “שכחו” את
דרכם הביתה. הבוץ מזכיר לעוברים המובטלים את גשם האתמול או מהשבוע שעבר, שכן אין
תשתית ניקוז שתספוג את מי הברכה הללו. בין צריף אחד לאחר, תחויים חבלי כביסה
ועליהן מלתחה שלא הייתה מביישת אפילו את המכבסה הגדולה בבומביי.

בסאן
פאולו התוודעתי לראשונה לפחד המקנן בקרב האוכלוסיה המקומית בגין בעיות פשיעה,
אלימות וסמים. לראשונה בחיי פגשתי אנשים שבחרו להקיף את בתיהם בגדרות תיל חשמלי,
בסורגים כפולים, שומר בסככה ומצלמה במעגל סגור, ולא מדובר בבסיס צבאי בלב העיר
חיפה. ברגע שאתה נחשף לזה, העין מחפשת את זה שוב ושב ופתאום אתה מגלה עד כמה שכיח
מראה הגדרות, השומרים הפרטיים והמנעולים הכפולים בכל בית פרטי ובית דירות רגיל.

בריו
דה ז’נרו נבלעת אוכלוסית המצוקה הגרה בפבלות בנופים האקזוטיים שמסביב. בסאן פאולו
הצפיפות והעומס האנושי כה גדולים, עד שנדמה לפעימים כי גדרות התיל מסביב לבתים מתחברות
למעין גדר הפרדה אחת אין-סופית, וצריפי השמירה הרבים נראים כדוכני רוכלים בשל שכיחותם.
העין מתרגלת ומתרגמת את החוויה הוויזואלית לתמונת נוף טבעית.

פבלה
סיפורי
הפבלות בברזיל ובדרום אמריקה בכלל ידועם היטב לכל תושב מקומי. סיפורים רבים מתארים
פשיטות לילה על בתי העשירים ובעודם ישנים נבזז כליל כל רכושם. לעיתים אפילו לא
יהססו הפושטים לחסל את הדיירים לפני תחילת מעשה הבזיזה. סיפורים אחרים מתארים את
שביתות הנשק בין פבלות מסויימות לבין המשטרה. מעשי הפשיעה כוללים גזירת שיער נשים
בפומבי, ברחוב או באוטובוס בדרך לעבודה לשם מכירתו לתעשיית הפיאות, שדידה לאור יום
בצמתים בדרך שלא הייתה מביישת את הסיירת ושרפת מחוסרי דיור לשם הספורט בלבד.

שאלתי
את עצמי לא פעם איך מגיעים למצב כזה. איך ייתכן מצב שבו מצד אחד של קיר הלבנים חיה
משפחה מרובת ילדים בצריף עץ רקוב, ללא מים זורמים וללא תשתית ביוב ומנגד, במידו
האחר של הקיר המסוייד להפליא, ישנו בניין מגורים מפואר עם אינטרקום ושומר במדים.

אני
זוכר בבירור כיצד משפחה מסויימת עזבה את ביתה מהחניה המקורה עם המרצדס הכהה ולא
רחוק משם, שלושה ילדים בבגדים מרוטים היו יישובים בעגלת עץ רקובה וחורקת הרתומה
לחמור צנום ומורעב והתבוננו במרצדס המתרחקת
בעיניים כמהות לעתיד בלתי ניתן להשגה…

למרות
ריחו החמוץ של הקנביס וריח הביצים הסרוחות מהביוב החשוף, מצאתי את עצמי מרותק
לחוויה אישית יוצאת דופן. האנשים הללו, מחוסרי כל רכוש אמצעיים מינימליים לשיפור
מצבם, הצליחו להתחבב עליי בזכות חיכום הטבעי והתלהבותם בשעה שסיפרו לי על עצמם. על
פי סימנני הפצעים שעל עורם זיהיתי בקלות את המחסור באמעי תברואה מינימליים. העור
המקולף, השיער הקשה והציפורניים השחורות הזכירו לי את ביקוריי הקודמים בכפרים
במערב אפריקה (גמביה, סנגל, חוף השנהב, טוגו וגאנה). אף שמהחסור והרעב משפיע על
כולם, הילדים תמיד נראו לי הקורבנות האמיתיים בעלילה הזאת. אני זוכר שניסיתי
בתחילה לתת להם כסף אולם מהר מאד הבנתי שטעיתי ובביקורים שלאחר מכן דאגתי מראש
להצטייד בסבונים קטנים וממתקים.

{mospagebreak title=צילומי הפבלות}

צילומי הפבלות


הטקטיקה
הייתה פשוטה. המצלמה והעדשות היו חבויות בתיק הגב הפשוט שלי, הייתי נכנס לפבלה,
יוצר קשר עין עם התושבים המקומיים ומתחיל בשחיה כללית. בדרך השיחות היו סביב
האלכוהול והסמים ולא ביוזמתי…המבוגרים היו עישנו מריחואנה או חומר אחר שלא
זיהיתי וביד השניה החזיקו בקבוק בירה. האמת שזואי שליוותה אותי בביקוריי בפבלות
עשתה את כל עבודת ה “פוליטיקה” הקשה. אני פשוט חיכיתי לרגע המתאים לשלוף
את המצלמה או להחליף עדשה ובין הנהון ראש אחד השני צילמתי את השיחה או את האווירה
שמסביב.

חזרנו
לאותה שכונה ולאותה סמטה מפסר פעמים רב. יצרנו קשר עם התושבים המקומיים, דברנו אתם
בחצרות ביתם, על גגות הפחים ובין סמטאות הבוץ. בכל ביקור הקפדנו לצמצם את השהיה
שלנו לשעה לכל היותר. מדי פעם מצאנו את עצמנו מוקפים בסקרנים וב “בעלי
עיניין” בציוד הצילום שברשותי. גם במהלך השיחות הנעימות ביותר תמיד היה יכול
לצוץ מטורף אחד מעבר לפינה או מישהו שהשפעת ה”אקמול” פגה לה במפתיע והנה
חלפה לה תהילת עולם….תמיד העדפתי לשמור במקום בטוח את סרטי הצילום החשופים. כך
הקפדתי להיכנס לסמטאות ללא חשש לאד חומר שצולם קודם לכן.

לצערי
לא תמיד הסתיימו המפגשים בחיוכים הדדיים. פעם אחת ניסתה לרדוף אחריי קשישה עם משהו
שנראה כמו חצי מטאטא. גידופיה ותנועות ידיה המסוקסות רמזו לי על כוונותיה ובין
קללה אחת לגידוף שני הספיקה הקשישה להזעיק את ה “משמר האזרחי”. למרות
שבקישתי רשות לצלם את ילדי הפבלות, הקשישה וחבריה לא הסתפקו בכך ותבעו את חלקם
המקצועי בהפקה. ממקרה זה יצאתי בנזק כספי זניח אולם במקרים אחרים נאלצתי לוותר על
סרט הצילום שכבר נחשף במצלמה. מאוחר יותר החכמתי לשמור בכיסי סרט דמה שהורץ קודם
לכן. כך, כאשר זיהיתי מרדף פוטנציאלי, הייתי מריץ את הסרט שבמצלמה ומחליפו בסרט
שהכינותי מבעוד מועד…בתיה עוזיאל הייתה גאה בי בוודאי…

לתמונות נוספות, בקרו באתר של אבנר ברוך .

{mospagebreak title=המשך המסע}

המשך המסע

בהמשך
מסענו דרומה, טיילנו במדינת ריו גרנדה דו סול (Rio
Grande do Sol), דילגנו בין הכפרים והערים שבדרך.
לצד שכונות המגורים האמידות תמיד היו הפבלות או סמטאות העוני שזורים במין סימביוזה
לא מוגדרת שכזאת. יש אזורים שבהם אזורי העוני מנותקים לגמרי ממרכז העיר ואלו הם
האזורים המסוכנים ביותר.

מפורטו
אלגרה (בירת ריו גרנדה דו סול) המשכנו לקנלה (Canela) ולגרמדו (Gramado). עיירות אלו מרוחקות כשעה מפורטו אלגרה וידועות כאתרי תיירות
מבוקשים. עיירות אלו הוקמו ע”י מהגרים גרמנים ואטלקים ומזכירות מדינות אלו
בהתאם. ניתן למצוא שם שפע של מסעדות אטלקיות ומבשלות שיכר גרמניות. גם באזור זה
הנהנה משגשוג כלכלי יחסי ומספר רב של תיירים, דיירי הפבלות מסוגרים בקהילה משלהם.
בביקוריי בפבלות שם, שמתי לב שהעושר היחסי שמסביב לא תרום לשדרוג מצבם של דיירי
הפבלות כאשר הסתובבתי בסמטאות ובין צריפי העץ, נתקלתי ביחס עויין עם המצלמה
ובלעדיה. האנשים סירבו לשוחח איתי וגרשו אותי משטחם. אני יכול להבין כי הסיבה לכך
הייתה בעיקר הפער הכלכלי העצום בין הפבלות ולשאר תושבי העיירות.

בתום
מספר ביקורים בפבלות חזרתי ארצה. לאחר מכן, חזרתי שוב לברזיל, לארגנטינה, וונצואלה
ואקוודור. הפבלות במדינות אלו לא שונות אחת מהשניה. הצפיפות הנוראה, הריחות הקשים,
הילדים שמבזבזים את ילדותם בקיבוץ נדבות, הפשיעה מסביב…כל המראוצ הללו נתפסים
כדבר המובן מאליו, חלק מהנוף האורבני של העיר. למקומיים אין זיקה אנושית לאלו
החיים בפבלות ומנגד, לעיתים לאלו החיים בפבלות אין ערך לחיי אדם.


נכתב ע”י אבנר ברוך, אוגוסט 2004, avner@avnerbaruch.com

פורסם
ב”טבע הדברים” גיליון 109, נומבמבר 2004, ובערוץ “טבע הדברים” בלוויין.