קפואירה

"מעגל הלחימה"

יסודות
הקפואירה הונחו במאה ה-16, בתקופת הכיבוש הקולוניאלי של פורטוגל בברזיל, שבה הובאו לברזיל עבדים ממערב אפריקה, בעיקר מסודאן,
אנגולה, קונגו
ומוזמביק. תהליך ההומוגניזציה שעבר על אוכלוסיות עבדים שונות אלו
שימש כזרז לפיתוחה של הקפואירה כאמצעי להגנה עצמית, שימור המסורת והעלאת מצב הרוח. ישנם
היסטוריונים המאמינים כי הקפואירה הושפעה רבות גם מידי ילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים, ששאפו לצאת לחופשי, היו חייבים
להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו
וייענשו. על מנת שלא יעוררו כל חשד בשעה שהתאמנו שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד.

היסטוריה מאוחרת

ב-3
במאי 1888
הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על
רפובליקה פדראלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאיפשר לתרבויות
האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.

עם
שחרורם נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות
פשע רבות של עבדים משוחררים. הם המשיכו בתרגול הקפואירה, וכך נוצרה לה תדמית
חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאתה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה
והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפואירה לא נעלמה אלא רק ירדה עמוק יותר
למחתרת. הרודות (roda – מבוטא בחלקים מברזיל ‘הודה’ הינה מעגל לחימה בה נלחמים
שני קפואריסטים אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים
אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטים אימצו מקצב בשם
“קוואלריה” (cavalaria) כדי להסוות את אימוני הקפואירה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה,
היו עוברים לנגן קוואלריה וזאת היתה האות לכך שיש להיזהר. המקצב היה משתנה לסמבה
ושני השחקנים שברודה היו עוברים מיד לריקוד כלשהו (כגון סמבה).
עד 1920
עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפואירה.

העידן החדש

בשנת
1937
הוזמן מסטרה בימבה
(Mestre Bimba, שמו היה “מנואל דוס רייס משאדו” Manoel
dos Reis Machado) לארמון
הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון
לקפואירה בברזיל, שם לימד קפואירה רג’יונל, סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre
Pastinha)
את בית הספר הראשון לקפואירה אנגולה במדינת באהיה.
בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפואירה כספורט לאומי, שני המורים
זכו בהכרה כאבות הקפואירה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (אף נלמדת בקביעות על ידי
חיילים בצבא) וגם ברחבי העולם.

 מקור המילה

מקור
המילה קפואירה אינו ידוע בבירור וקיימות מספר
השערות:

1. מילה בפורטוגזית שמשמעותה “עשב גבוה”. כאשר האדון היה שואל
איפה העובדים, היו משיבים לו: “בקפואירה” – כלומר, רוקדים הם לתומם. כך
התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם.

2. פירוש
אחר: חלקת יער שפונתה על ידי כריתת או שריפת העצים. ההיסטוריון
מקונגו סבור כי מדובר בעיוות של המילה קיפורה
משפת הקיקונגו שמשמעותה לרפרף, “לפרפר” ממקום למקום, להיאבק,
להילחם או להלקות, ובמיוחד משמש לתיאור תנועות של תרנגולים בקרב.

3. היסטוריונים
שחקרו את מקור המילה בתרבות האינדיאנית סבורים שהמילה “קפואירה” היא
בעצם חיבור של שתי מילים: capuaa era שפירושן
“תוקפת קָ‏פּ‏וּ‏אָ‏ה” על שם שבט הקפואה האינדיאני שנאבק בתקופה
הקולוניאלית בעריצים הפורטוגלים.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.

{mospagebreak title=קבוצות וסגנונות}

 קבוצות וסגנונות

הקפואירה
נחלקת בחלוקה בסיסית לשני סגנונות – אנגולה (Angola) ורג’יונאל
(regional מבוטא “הייז’ונאו”). בשני הסגנונות נעשה שימוש נרחב
בקרקע, בתכסיסים ובהטעיות וכן גם בעיטות, הכשלות ונגיחות. רוב הקבוצות כיום עושות
בתוכנית לימודיהן שילוב במינונים שונים של שני הסגנונות, אף על פי שקיימות קבוצות
המשוייכות לסגנון אחד בלבד.

קפואירה
אנגולה
נחשבת לסגנון הבסיסי והראשוני
ומתאפיינת בקרב קרקע נמוך, בדרך כלל איטי ומדויק יותר, הדורש ערמומיות ותכסיסנות
מסוימת, ומעניק תשומת לב ייחודית למסורת וטקסיות. הדעה המקובלת היא כי מחייה
האנגולה המודרני הוא מסטרה פסטיניה (Mestre
Pastinha
פשצ’יניה), מסלבדור דה באהייה (Salvador,
Bahia).
רוב תלמידי האנגולה היום מתאמנים בחולצות צהובות, בהתאם למסורת אותה הנהיג. על אף
התדמית שעשוייה לעלות, האנגולה אינה סגנון ארכאי וזניח, אלא סגנון חי ומתפתח ועל
אף שבצורתו הטקסית תנועות הלחימה איטיות, ברחובות ובאקדמיות לקפואירה בברזיל
מתנהלים קרבות מהירים המשלבים גם אקרובטיקה.

קפואירה
רג’יונאל
הינה פיתוח של האנגולה המקורית. זהו
סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות, ואשר בו חשיבות
רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה. סגנון זה פותח על ידי מסטרה בימבה (Mestre
Bimba)
על מנת להרחיב את התחום ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור הרחב, וכמו כן כדי לנתק
הקפואירה מההקשר הבעייתי לפשע ממנו סבלה.

שאר
החלוקה מתבצעת לפי קבוצות ובתי ספר ללימוד קפואירה שהוקמו על ידי מורים שונים.
הקבוצות נבדלות זו מזו בסגנון הלחימה, מידת השילוב של תנועות התקפיות מול ריקוד
ואקרובטיקה, ולעתים אף בסגנון התנועה הבסיסית הנקראת ג’ינגה, אך חולקות
בסופו של דבר את אותם אלמנטים בוריאציות שונות.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.

{mospagebreak title=מעגל הלחימה}

 הרודה – מעגל הלחימה

משחק
קפואירה אשר מתבצע במסגרת קבוצתית כלשהי, מתבצע במסגרת הרוֹדַה – זהו המעגל
אשר הקבוצה יוצרת מסביב לשני שחקנים. הנוכחים ברודה שרים ומוחאים כפיים, וחלקם גם
מנגנים במגוון כלים ייחודיים. לרודה יש מנהיג, והוא בדרך כלל המורה או הלוחם
המנוסה ביותר, המנגן בבירימבאו הראשי. בסמכותו של מנהיג הרודה לעצור את הקרב בכל
שלב שיבחר, לסמן לאלו המבקשים להכנס לשחק את הזמן בו הם רשאים להכנס, וכמו כן הוא
זה שמכתיב בדרך כלל את קצב השירה והנגינה. מושג נוסף הקשור לרודה הוא
“אַשֶה” (axé) אשר פירושו הוא “אנרגיה”. האשה הוא פרץ האדרנלין הזורם בגופו של הקפואריסט בזמן השירה או המשחק. אשה גבוה
הוא המפתח לאינסטיקטים מהירים ומשחק זורם ומלהיב.

הרודה - מעגל הלחימה
המשחק
בדרך כלל אינו כולל מגע רב. בעוד שנהוג ומקובל לערוך קרבות בהם מותר להפיל את
היריב, שחקן מנוסה יעדיף לסמן ליריבו תנועה אחר תנועה את עליונותו על ידי בלימתה
בשבריר השנייה שלפני המגע, ותוך התחמקות עקבית מהתקפות היריב. נהוג לקרוא לצורה זו
של לחימה – משחק, אף כי הפועל “לשחק” במובן הזה עשוי לשמש גם לקרבות
רציניים יותר. כאשר שני השחקנים במעגל הם ברמה גבוהה, ניתן להגיע לידי מגע, הפלות
ואף הרמות. הדבר תלוי גם בסגנון המשחק וקצבו.

התנועות
ההתקפיות של הקפואירה מורכבות ברובן מבעיטות והכשלות, כשקיים שימוש גם בידיים
ואגרופים, אך הוא פחות נפוץ. בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו
לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים
משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, גלגלונים, סחרורים, קפיצות,
פליק פלקים וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים. אצל הקפואריסטים המתקדמים ניתן לראות
אף שילובים מרהיבים של מספר תרגילים מוכרים אשר יחד יוצרים קומבינציה מרשימה ביותר
של תנועות מהירות ומדויקות.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.

{mospagebreak title=נגינה ושירה}

 נגינה ושירה בקפואירה

המוזיקה והשירה
מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב
משתנה במהירות במהלך הקרבות בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד (אנגולה)
ועד מהיר מאוד (סאו בנטו גרנג’י ג’י אנגולה). קיימים עוד מגוון מקצבים בקפואירה
כגון איונה, סמבה די רודה, סאו בנטו פיקנו, סאו בנטו גרנג’י ג’י מסטרה בימבה,
אידלינה, אמאזונס, סנטה מריה, צ’יקו צ’יק, בנגלה, קוואלריה ובקבוצת קורדאו די אורו
(Cordão de Ouro) קיים גם מקצב בשם מיוג’יו. למקצבים השונים סגנון משחק שונה, קצב
שונה ושירים תואמים.

במהלך
הקרב, נמצא השחקן מול יריבו, מוקף במעגל שר, מתופף ומוחא כפיים. כניסה למאין טראנס
היא חלק מהחוויה של לחימה במעגל קפואירה. המשתתף בקרב נכנס למצב הכרתי מיוחד עקב
התנועות הקצביות המאוחדות על ידי קצב הג’ינגה והמתחברות למוזיקה הרועשת.

כלי הנגינה

כלי הנגינה בקפואירהבירימבאו
(berimbau) – כלי חד-מיתרי יוצא דופן למראה, העשוי בצורה של קשת עץ ומיתר ברזל
אשר אליהם מהודקת בחוט תיבת תהודה עגולה בגדלים שונים אשר קובעים את צלילו ואת שמו
– גונגה, ויולה או מדיה.

אַטַאבַאקִי
(atabaque) – תוף באס
גדול (כמו זה המשמש במוזיקת הסמבה)
שאחראי על שמירה של מקצב קבוע.

פַּאנְדֵירוֹ
(pandeiro) – סוג של תוף מרים. משמש ככלי
מלווה המנגן במקצב דומה לאטאבקי, אך עם יותר אילתורים.

כמו כן,
מחיאות כפיים במקצב כפול או משולש מוסיפות אלמנט מוזיקלי קצבי שנחשב כמעט הכרחי
ללחימה.

סדר
תחילת הנגינה בקפואירה הוא כלהלן: ראשית מתחילה הגונגה עם המקצב הראשי של אותו
סגנון משחק. לאחר מכן מצטרפים המדיו והויולה ולאחריהן האטאבקי. לבסוף מצטרף
הפאנדירו ולאחריו מחיאות הכפיים של יתר הלוחמים.

שירים
רבים נכתבו לקפואירה. חלקם מושרים בפי כל הקבוצות, וחלקם מושרים רק על ידי קבוצות
או אקדמיות מסוימות. הסגנון העקרי שבו הם מושרים הוא קריאה ותשובה – בו נותן מישהו
את קולו לבד בשורה ולאחר מכן נענה על ידי המעגל במקהלה, בדרך כלל בחזרה מילה על
מילה של אותה השורה. סגנון זה נפוץ מאוד אולם קיימים גם שירים רבים אחרים המושרים
ברציפות בצורה של סיפור. השירים עוסקים במגוון רחב של נושאים החל בהיסטוריה
ולוחמים מפורסמים, מהמתרחש במעגל הרודה, החיים בכללותם (בעיקר אלוהים ונשים), וכלה
בשירי נונסנס קלילים. השיר המזוהה ביותר עם הקפואירה הוא פרנה אה (Parana
e) שבו
הסולן שר שורה מסוימת, או קבועה, או שורה שהוא אילתר במקום שמספרת משהו, וכל
הקבוצה עונים לו “פרנה אה, פרנה אה פרנה”.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.

{mospagebreak title=נגינה ושירה}

 הקפואירה בראי הרפואה

בהקשר
לשאלה הנצחית של “ריקוד או אמנות לחימה?”, ניתנה זווית רפואית
מעניינת לקפואירה במאמר שהתפרסם במגזין
המקצועי “הרפואה” בישראל,
בשנת 1997.
במאמר, שנערך על ידי י. שמר, נידונו שלושה מקרי פציעת חבלה כתוצאה מבעיטת רגל
במהלך משחק קפואירה. שמר דן בנושא, והעלה כי למרות שהקרבות מתנהלים בשיטה של סימון
מכות ללא מגע, בכל זאת עלולות להגרם תאונות קשות ללוחמים כמו גם לצופים בקרב, עקב
הקירבה הפיזית ואנרגיית התנועה הרבה המושקעת במכות. כמו כן העלה שמר השערה כי
הסיכון גובר מכיוון שבישראל פועלות בעיקר קבוצות המיישמות טכניקות קפואירה השמות
דגש רב על תנועות לחימה ופחות על הריקודיות. המאמר מסכם בהמלצה להגביל את הפעילות
למקומות מאושרים בעלי הדרכה קפדנית.