אורורו, הדת של הקרנבל

העיר אורורו מקדישה עצמה לגמרי לכבוד הקרנבל המפורסם, אשר
הפך לאחרונה לנכס עולמי של האנושות. העיר הקטנה, אשר בעברה הייתה עיר
כורים, הופכת פעם בשנה לתיאטרון הקרנבל המסורתי והמפורסם ביותר בבוליביה. אורחי
וצופי הקרנבל מגיעים מכל מקום בעולם כדי לראות את אלפי הרקדנים המשתתפים במצעד
לצלילי להקות המוסיקה. האווירה הינה יחידה מסוגה – להט הצופים משתווה ללהט המדרבן
את הרקדנים, אשר עבורם זהו כבוד גדול לרקוד באורורו. מקורו של הקרנבל הוא שלמות
הסינקרטיזם (שילוב בין כמה תרבויות שונות) בין מסורת אנדים פרה-היספאנית לדת
הקתולית. מחזה תחילת הקרנבל הינו מרהיב, אך אפשר להבינו רק עם הכרת ערכיו הדתיים
והמיתולוגיים. אותם ערכים אפשר לראות במצעד המפורסם של אחוות הרקדנים, הנערך ביום
שבת.

היסטוריית
הקרנבל של אורורו והמנחה לבתולה

הפולחן לכבוד
הבתולה שינה צורתו במהלך השנים. מספרים שכומר גוסס מהעיר היה מכבד כל שבת עם נר את
דמותה של בתולת הקנדלריה.  לאחר
קבורתו, התגלתה בביתו הצנוע דמותה של הקדושה, אשר הכורים זיהו אותה ישר כהפטרון
והשומרת הקדושה. פולחן הכומר התפשט בעיר ועם הזמן הפך למנחה לכבוד בתולת הסוקבון
(בתולת אורורו).

הריקודים של
קרנבל אורורו

קשה לעקוב אחרי
הקרנבל וריקודיו בעלי החוקים הרבים. לקרנבל קצב מסוים שלא משאיר מקום לאלתורים.
להט ההמון פשוט מדהים, כמו כן הריקודים והתלבושות. בכל שנה, מאות בעלי מלאכה
עובדים במשך השנה כדי לחדש את אלפי התלבושות והמסכות של הרקדנים.

רוב הריקודים
הבוליביאנים מייצגים ביטוי מרדני של קהילות הילידים נגד הכובש הספרדי, אשר מאז
תחילת הכיבוש הוא מנצל את עושרו של הטבע כאמצעי שליטה על העם האינדיאני, לטובת
הכתר הספרדי. להקות הפולקלור הראשונות מכניסות רגש אידאולוגי רב, ביחד עם
קריקטורות של הכובשים, המשולבות עם הכוריאוגרפיה. 

דוגמא טובה היא הדיאבלדה
(המושג נובע מהמילה שטן), המציגה את ההתמרדות כנגד המיתה, עבודת הכפייה
בכורי הכסף. זוהי הפגנה טהורה נגד כפייה דתית וערכי חוץ. מילותיו של לוציפר (השטן)
ברורות מאוד הן: "הו! חברים! ברגע זה של ששון גיהנומי, נצית את דגלינו
השחור כנגד אויבינו!"
ומקהלת השטנים משיבה: "מלחמה נגד
הנוצרים!"

המורנדה (המושג
נובע מהמילה שחום עור) גם מבטאת מרד. ריקוד זה מייצג את בואם של העבדים השחורים
אשר הגיעו לעולם החדש כדי לעבוד בכורים, בגידולי קוקה והכנת יינות. ריקוד הממחיש
בצורה הטובה ביותר את תקופת הכיבוש הוא ריקוד האינקה, אשר מציג את אנשי המלך
האינקה, אתוואלפא, תריסרי ניוסטס (נסיכות אינקה) וספרדים אשר כבשו את
האזור. 

ריקודים אחרים מדגישים
ערכים מסורתיים ויוצרים מנחה לקשר שבים האדם לסביבתו (הטבע). היאמרדה למשל,
מספרת על הקשר שבין הכמרים ולהקת הלמות שלהם; התינקו מספר על המפגש שבין
קהילות צפון פוטוסי, וכו'. הריקוד האחרון מייצג את התפתחותו של הקרנבל והוא מדגיש
יותר את העולם המודרני של החברה הבוליביאנית.