פידל קסטרו

פידל קסטרו
פידל אלחנדרו קסטרו רוס (נולד 13 באוגוסט, 1926), הוא מנהיג קובה מאז 1959, כאשר הדיח את העריץ פולחנסיו בטיסטה, והפך את מדינתו למדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי הכדור המערבי. עד שנת 1976 החזיק בתואר ראש ממשלה, ואז מונה לנשיא מועצת המדינה ומועצת השרים. הוא היה המזכיר הכללי הראשון של המפלגה הקומוניסטית של קובה מאז שהונהג תפקיד זה בשנת 1965. אחיו ראול קסטרו היה סגנו בהנהגת המדינה, ובמהלך יוני 2006 קסטרו העביר את סמכויותיו לאחיו הצעיר ראול לאחר שאושפז לצורך ניתוח בשל דימום בבטנו.

נעוריו ותחילת דרכו

פידל קסטרו נולד ב – 13 באוגוסט 1926 (יש שאומרים שב-1927), בחוות הסוכר ביראן במזרח קובה למשפחה אמידה. בנו של אנחל קסטרו אי ארגיס, מהגר מספרד, והטבחית במשק ביתו לינה רוס גונזלס. בשנת 1945 למד משפטים באוניברסיטת הוואנה, סיים את לימודיו בשנת 1950, ופתח משרד עם שני שותפים.

קסטרו התכוון לעמוד לבחירות לפרלמנט הקובני בשנת 1952 מטעם “המפלגה האורתודוקסית”, אך הפיכה שהוביל הגנרל פולחנסיו באטיסטה, אשר הדיח את השליט המכהן, קרלוס פריו סוכרס, הובילה לביטול הבחירות. קסטרו הגיש תביעה כנגד בטיסטה על כי פעילותו מנוגדת לחוקה, אך תביעה זו נדחתה. בתגובה אירגן קסטרו התקפה חמושה על מחנה הצבא מונקאדה, במחוז אוריינטה ב 26 ביולי 1953. כשמונים מן המתקיפים נהרגו, וקסטרו נלקח בשבי, נשפט, ונדון לחמש עשרה שנות מאסר. במשפטו נשא קסטרו נאום בו טען כי “ההיסטוריה תזכה אותי”. הוא שוחרר במהלך חנינה כללית במאי 1955, ויצא לגלות בארצות הברית ובמקסיקו.

המהפכה והעלייה לשלטון

דגל

קסטרו שב לקובה עם מספר גולים אחרים, כאשר הוא מפליג ממקסיקו לקובה על סיפון היאכטה שאורכה 20 מטר “גרמה”. הם נקראו “תנועת ה-26 ביולי”. בשלב זה קסטרו לא היה עדיין קומוניסט או אף סוציאליסט. הוא הגדיר את עצמו ואת תנועתו כמאמינים ב”פילוסופיה ג’פרסונית”. ומחוייבים ל”נוסחת לינקולן” בדבר שיתוף הפעולה בין ההון וכח העבודה. בשנת 1959 עוד ניתן היה לשמוע את קסטרו מתבטא בראיון לעיתון “US News and World Report” כי אין לו “כל כוונה להלאים תעשיות כלשהן”.

תנועת ה-26 ביולי פעלה לראשונה במחוז אוריינטה ב-2 בדצמבר 1956. רק שנים עשר מהחברים המייסדים שרדו את הפעולה ונסוגו להרי סיירה מאסטרה, ומשם ניהלו מלחמת גרילה כנגד ממשלו של באטיסטה. בין הניצולים היו צ’ה גווארה, רופא צעיר ממוצא ארגנטיני, ראול קסטרו, אחיו של פידל, וקמילו סיינפואגוס. תנועתו של קסטרו צברה תמיכה עממית והגיעה במספרה לשמונה מאות איש. ב-24 במאי 1958, שלח בטיסטה שבעה עשר גדודים כנגד התנועה ב”מבצע וראנו”. אף על פי שהיו מועטים במספרם, נחלו צבאות קסטרו הצלחות, שלוו בעריקה מאסיבית מצבאו של באטיסטה. ב-1 בינואר 1959 נמלטו באטיסטה והנשיא הנבחר קרלוס ריביירו אגוארו מן המדינה, וכוחותיו של קסטרו השתלטו על הוואנה.

בתחילה תפקידו הרשמי של קסטרו היה “השליח הראשי של הנשיא לכוחות המזויינים והמפקד העליון של צבא ה-26 ביולי”. אולם הוא היה השליט בפועל, ואחרי שראש הממשלה הזמני חוזה מירו קרדונה התפטר ב-14 בפברואר, התמנה קסטרו כראש ממשלה ב-16 בפברואר 1959.

תחילת שלטונו

בתחילה הכירה ארצות הברית בממשלתו של קסטרו. אך החיכוכים עם ארצות הברית הובילו עד מהרה למדיניות של הלאמת רכוש של תאגידים אמריקנים (במיוחד “חברת הפירות המאוחדת”) ותשלום פיצויים המבוססים על שומות מס מימי באטיסטה, אשר החברות הצליחו להנמיך באופן מלאכותי. קסטרו ביקר בבית הלבן באפריל 1959, ונפגש עם סגן הנשיא ריצ’רד ניקסון. כנראה שהנשיא אייזנהאואר לא התייחס אליו באופן רציני, ובאמתלה של משחק גולף השאיר לסגנו לברר את טיבו של האיש. מדיניותו של קסטרו בשאלת ההלאמה הותירה בוושינגטון חשדות שמדובר בקומוניסט אשר יכרות ברית עם ברית המועצות. לאחר הפגישה אמר ניקסון כי קסטרו הוא “נאיבי” אך לא קומוניסט בהכרח.

בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. כאשר בתי הזיקוק בבעלות ארצות הברית בקובה סירבו לזקק נפט זה, הם הולאמו, והתוצאה הייתה ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית. לחרדתו של ממשל אייזנהאואר, הלכו היחסים בין קובה ובריה”מ והתהדקו. אמנות שונות נכרתו בין קסטרו והנשיא ניקיטה חרושצ’וב, וקובה החלה לקבל סיוע כספי וכלכלי מבריה”מ.

פוסטר קובני שמזהיר לפני פלישה

ב-17 באפריל 1961, יומיים לאחר שמפציצי B-26 הנושאים סימול קובני מזוייף הפציצו את קובה, ויום לאחר שקסטרו תיאר את מהפכתו כ”סוציאליסטית” הנחיתה ארצות הברית מהלומה כושלת על קובה, הקרויה “הפלישה למפרץ החזירים”. כוח של כ-1,400 גולים קובניים הממומנים, מאומנים ומודרכים על ידי הCIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, בהוראת מנהל הסוכנות אלן דאלס ובאישורו של הנשיא ג’ון פ. קנדי, נחת מדרום להוואנה על חוף המכונה “מפרץ החזירים”. הנחתה של סוכנות הביון הייתה כי הפלישה תצית ניצוץ של התנגדות עממית לקסטרו. זו לא באה. הגולים שנחתו על החוף נתפסו, וברגע האחרון הורה קנדי שלא לסייע להמשך הפלישה (בכוחות צבא אמריקנים). שתי ספינות אספקה אמריקניות הוטבעו על ידי מטוס קובני. תשעה אנשים הוצאו להורג, ואילו השאר שוחררו כעבור כמה שנים לאחר משא ומתן מתיש עם ארצות הברית. תוצאת הפעולה היא כי קסטרו, אשר פיקד על הלחימה באופן אישי, הוסיף ליוקרתו ושמר על מעמדו.

מאוחר יותר באותה השנה, בנאום לאומה ב-2 בדצמבר, הכריז קסטרו כי הוא מרקסיסט לניניסט, ושקובה מאמצת את הקומוניזם. במהלך שנות השישים המשיכו ניסיונות אמריקניים להתנקש בחייו, או להפיל את משטרו. גולים קובניים ניסו לחקות את פעולתו של קסטרו עצמו, ויצרו חבורות אלימות שפעלו במיוחד בסיירה דה אסקמבריי אזור הררי מרוחק בסמוך לעיר טרינידד.

עמדותיו ודעותיו

דת

קסטרו הינו אתאיסט, ולא נהג על פי הדת הקתולית מאז ילדותו. האפיפיור יוחנן ה-13 נידה את קסטרו ב-3 בינואר 1962, וזאת בהתאם לצו שהוציא פיוס ה-12, האוסר על קתולים לתמוך בממשלים קומוניסטיים. לקסטרו, אשר זה מכבר התנער מערכיו הקתוליים, לא הייתה לאירוע זה כל משמעות, ואיש לא ציפה לכך שאירוע זה ישפיע עליו באופן אישי. הנידוי כוון אל אנשי קובה בתקווה להפחית את תמיכתם. לא נראה כי נידוי זה נחל הצלחה מבחינה זו.

יוחנן פאולוס השני

יחסיו עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני היו טובים יותר במקצת. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 הסכים קסטרו להפחית את המגבלות על הדת, ואף לאפשר לקתולים מאמינים להצטרף אל המפלגה הקומוניסטית. ב 1998 אירח קסטרו את האפיפיור בביקורו בקובה, והיה זה האפיפיור הראשון שביקר באי. יוחנן פאולוס השני הביע בביקור זה ביקורת, הן על המשטר הקומוניסטי והן על האמברגו האמריקני.

ביקורתו של קסטרו על ארצות הברית

קסטרו נשאר מבקר קולני של ארצות הברית, במיוחד בנוגע לאמברגו שזו הטילה עליו, ולניסיונותיה למוטט את ממשלו. הוא גינה את הדרך בה מנצלת ארצות הברית את המדינות המתפתחות, ואף את מדיניות הבריאות של ארצות הברית כלפי אזרחיה. לאחרונה גינה את מדיניות ההגירה של ארצות הברית, המגבילה את הנסיעה של קובנים גולים לבקר את משפחתם בקובה. קסטרו הוא בין המצביעים על כי מדיניות הארצות המפותחות כלפי חובות הארצות המתפתחות, הינה גורם מרכזי בפיגורן הכלכלי של ארצות אלו.

מדיניותו הכלכלית

קסטרו השיג שליטה על כלכלת ארצו בכך שהלאים את התעשייה, החרים רכוש בבעלות גורמי פנים וגורמי חוץ, וגרם לקולקטיביזציה של החקלאות. קובנים רבים נמלטו מן הארץ, במיוחד למיאמי ,פלורידה, שם ייסדו מרכז גדול לפעולות כנגד קסטרו ומשטרו. בגלל האמברגו שהטילה ארצות הברית, קובה הפכה לתלויה בסובסידיות שהתקבלו מבריה”מ ומארצות הגוש המזרחי, שהגיעו לרבע מן התוצר הלאומי הגולמי של האי. אי לכך ובהתאם לזאת, לפירוקה של בריה”מ בשנת 1991 היו השפעות מרחיקות לכת לרעה על כלכלת האי.

הסנקציות הכלכליות האמריקניות, אשר כללו איסור על תיירים אמריקנים לבקר בקובה, הוכרזו על ידי תומכיו של קסטרו כאחראים למצוקתה הכלכלית של קובה. תומכי האמברגו משיבים שארצות הברית היא האומה היחידה שהטילה אמברגו על קובה, ושקובה חופשית לסחור עם כל אומה אחרת. בה בעת מנסה ארצות הברית למנוע מחברות זרות להרוויח מרכוש קובני שהולאם והיה במקורו אמריקני, ומגבילה את יחסי המסחר שלה עם אומות קטנות המקיימות יחסי מסחר עם קובה.

חוף נופש קובני

קובה היא יעד התיירות השני בפופולריות שלו באיים הקריביים (לאחר הרפובליקה הדומיניקנית), דבר המספק לקובה מטבע חוץ נחוץ. הקובנים מקבלים אף סכומים גדולים של מטבע חוץ (עד 850 מיליון דולר לשנה) מקובנים אמריקנים השולחים עזרה לקרוביהם באי. קובה מקבלת את תצרוכת האנרגיה שלה מונצואלה בתמורה לאספקת רופאים קובנים. יחסים אלו יש בהם כדי לפצות את קובה על נפילת בריה”מ.

בשנים האחרונות השקיע קסטרו מאמצים במחקרים ביו-טכנולוגיים על מנת לתמוך בכלכלת ארצו, ולהתגבר על המחסור במוצרים רפואיים מחו”ל. הישגים קובניים בתחום זה גרמו לחששות בדבר ייצורו של נשק ביולוגי. בשנת 2002 ביקר הנשיא לשעבר של ארצות הברית קרטר על מנת לבדוק אתרים קובנים להנדסה גנטית. מאז הרוויחה הכלכלה הקובנית הן מייצוא של טכנולוגיה רפואית והן מ”תיירות בריאות”.

שירותי הבריאות

שירותי בריאות ניתנים לכל בקובה. שיעורי תמותת ילודים הם בין הנמוכים באזור, שירותי הבריאות הינם באיכות גבוהה, וכל הקובנים מקבלים חלב בחינם עד הגיעם לגיל 6. מלבד בידור, משדרת הטלוויזיה הקובנית הרצאות ברמת קולג’ לאוכלוסייה הבוגרת. לאור הכרה בהישגים אלו קיבל קסטרו ב4 באפריל 1988 את עיטור “הבריאות לכל” מארגון הבריאות העולמי.

ממשלת ארצות הברית דוחה את הטענות על שיפור והישגים במשטר קסטרו וטוענת כי “קובה במקרה הטוב שומרת על ההישגים שכבר הושגו בחינוך ובבריאות”.

התקשורת הקובנית מדגישה את הניגוד בין הילדים הקובנים הבריאים ובין ילדים השקועים בסמים ובזנות הגרים בבוגוטה, לוס אנג’לס, בואנוס איירס, וילדי הרחוב בפרו ובברזיל. ואכן אין כמות משמעותית של ילדי רחוב בקובה.

כ 20,000 רופאים נשלחו על ידי קסטרו למדינות שונות בעולם לספק עזרה ליותר משישים מדינות.

מנהיגותו של קסטרו נותרה בלתי מעורערת. תומכיו טוענים שהדבר הוא בשל כך שדאג לשיפור ברמת החיים של התושבים. מתנגדיו טוענים כי הדבר הוא בשל שיטות אכזריות של דיכוי וכפייה.

תומכי הממשל טוענים כי מערכת החינוך והבריאות בקובה התקדמה רק לאחר המהפכה בשנת 1959, וכי כיום תוחלת החיים בקובה פחותה רק במעט מזו שבארצות הברית.

מתנגדי משטר קסטרו טוענים שאמנם שיעור תמותת התינוקות בקובה הוא מן הנמוכים באמריקה הלטינית (אמל”ט), אך כך היה הדבר בטרם עלה קסטרו לשלטון.

אינדיקטורים אחרים, כתוחלת חיים ממוצעת שעלתה מ 60 שנה בעת הלידה בשנת 1959 ל 76.13 כיום, מראה כי אכן חל שיפור ברמת החיים בקובה.

מוסכם על הכול כי קובה אכן התפתחה בשדה פיתוח התרופות. לקובה תיק פטנטים רפואיים משמעותי משלה, והיא מתאמצת לשווק את מוצריה הרפואיים ברחבי העולם.

חינוך והנחלת הקריאה

חינוך ניתן לכל בקובה. הסטטיסטיקה של אונסק”ו מאשרת כי שיעור יודעי הקריאה והכתיבה בקובה הוא בין הגבוהים באמריקה הלטינית.

קובה התקדמה גם בתחום הנחלת הקריאה. מסע הקריאה של קסטרו התמקד באזורים כפריים היכן ששיעור יודעי הקריאה והכתיבה היה נמוך. בנאום בשנת 1960 בפני האומות המאוחדות הכריז קסטרו כי “בעוד חודשים מספר תהיה קובה המדינה הראשונה באמריקה שתוכל לומר כי אין בה אדם אחד שאינו יודע קרוא וכתוב”. כ – 270,000 מורים וסטודנטים נשלחו לאורכה ולרוחבה של קובה ללמד את הבורים. בשנת 1961 שיעור הבורות בקריאה וכתיבה בקובה ירד מ 20% ל 4%. אנשים שסיימו את הקורס נתבקשו לשלוח מכתב לפידל קסטרו. מוזאון הקריאה והכתיבה בהוואנה מציג 700,000 מכתבים מסוג זה.

זכויות האדם

משטרו של קסטרו הואשם בפגיעה בזכויות האדם, לרבות עינויים, מאסר שרירותי, משפטים לא הוגנים, ועונש מוות ללא משפט. יש הטוענים כי בארבעים שנות משטרו הוצאו להורג אלפי אנשים ללא משפט.

קבוצות כארגון אמנסטי הבינלאומי ו “Human Rights Watch” מבקרים את הצנזורה, העדר חופש העיתונות בקובה, וההוצאה אל מחוץ לחוק של כל התארגנות פוליטית שאינה במסגרת המפלגה הקומוניסטית, וכתוצאה ממנה העדרן של בחירות חופשיות ודמוקרטיות.

קסטרו רואה בכל אלו צעדים מוצדקים כנגד מאמצי ארצות הברית להפיל את משטרו, וטוען כי אלו המכנים עצמם “פעילי זכויות האדם” הינם סוכנים של הממשל האמריקני. מסמכים מראים כי ארצות הברית אכן נהגה בטקטיקה זו בעבר.

תומכי קסטרו אף טוענים כי הרקורד של זכויות האדם בקובה הינו טוב יותר מכל מדינה אחרת באמל”ט, ובמיוחד אלו הנשלטות על ידי משטרים צבאיים הנתמכים בידי ארצות הברית. כיום, עם חזרתן של ארצות רבות באמל”ט אל הדמוקרטיה ברור כי טענה זו הינה שגויה. תומכי קסטרו טוענים אף כי בכל מקרה מצב זכויות האדם תחת שלטון קסטרו טוב מזה שתחת שלטון קודמו, באטיסטה.